זרקור מתערוכת אדמה: אשרת רגב

אשרת רגב היא אמנית רב־תחומית המתגוררת במצפה דני. בוגרת המכללה האקדמית אמונה–אפרתה, בעלת סטודיו לאמנות וקרמיקה, ומלמדת אמנות במסגרות שונות. רגב פועלת מתוך גישה מושגית שבה הרעיון והתהליך הם נקודת המוצא ליצירה. יצירתה נובעת מתוך מפגש עמוק בין תהליך אמנותי, חוויה גופנית ורגשית, והתבוננות בעולם הפנימי והחברתי. עבודתה משלבת מדיות וחומרים שונים – מצילום מבוים ועד עבודות חומר, מיצב ושימוש בגוף עצמו כחומר עבודה. הגוף בעיניה הוא מרחב שבו נרשמים תהליכים פנימיים של זיכרון, תנועה ורגש. עבודותיה מאופיינות ברגישות ובחיבור עמוק למצב האנושי, והיא משלבת מבט אישי וחברתי כאחד. בתערוכת "אדמה" מציגה אשרת שתי עבודות החודרות ללב הקשר שבין הגוף האנושי, הזיכרון והאדמה. "עפיפונים" (2005): מוצגים שני פריטים מתוך עבודה רחבה יותר. שני אובייקטים קטנים עשויי חימר בצורת דלתונים המזכירים בצורתם צורת עפיפון. גופי החומר הללו תלויים בעדינות בחוט דיג המושך אותם כלפי מעלה. אשרת מתארת את היצירה כעיסוק במתח הפנימי המתקיים בכל אדם – המתח שבין חומר לרוח. העפיפון הופך לדימוי לאדם עצמו: עשוי מחומר, מן האדמה, אך מונע בכוח הרוח. הוא לעולם אינו מתנתק לחלוטין מן הקרקע, אך נע רק כאשר הרוח חיה בו. החוטים הנמשכים כלפי מעלה מייצרים נקודת חיבור מתמדת למרחב הפנימי ולאופק הקיים הן בתוכנו והן בעולם - המרחב שמניע אותנו. זוהי יצירה עדינה ושקטה המזמינה את הצופים לחשוב על האיזון המתקיים בהם, בין אחיזה לשחרור, בין כובד לתנועה, בין גוף לנשמה. יצירתה השנייה של אשרת, "מצב תודעה" (2025), החלה במסיכת פנים אחת בודדה ("אלם", 2023), יצירה העוסקת בפגיעות האנושית. לקראת התערוכה ותוך כדי הימים המטלטלים של המלחמה והמאמץ להשבת החטופים, העבודה התרחבה לסדרה. בערב שמחת תורה 2025, בשעות הפעימה האחרונה של השבת החטופים החיים, נוצרו המסכות האחרונות. היצירה כוללת סדרת מסכות (מתוכן חמש מוצגות בתערוכה). המסכות נוצרו מהנחת שכבת חימר דקה ישירות על פני האמנית - מכסה פה ואף, מגבילה נשימה, ולוכדת, רושמת רגע. המסכות שומרות את עקבות הפנים, את זיכרון המגע הראשוני, ואת הרישום של רגעים של קרבה, פחד, חשיפה ואלם. הסדקים, הקווים הבלתי-שלמים והגבולות המטושטשים מעידים על המתח בין זהות אישית לזהות קולקטיבית - על מי שאנחנו, ומה שהעולם מטביע בנו מבחוץ. באמצעות החומר – האדמה שנושאת את צורת הפנים – נוצר שיח בין האדם ובין המרחב שבו הוא חי: שיח על שייכות, חיבור, רושם ושבר. המסכות מעוררות שאלות על זיכרון, פגיעוּת ואפשרות לריפוי – לא כחזרה לשלמות שאבדה, אלא כהכרה בשבר כחלק מהזהות החדשה הנבנית ממנו. מתוך ההכרה הזו מתאפשרת הבנה מחודשת של העצמי ושל הקשר שבין אדם, אדמה ותודעה. שתי היצירות יחד מציעות לצופה רגע של עצירה ונשימה – הזמנה להתבונן בקווים הדקים שבין גוף לנוף, בין שבר לכוח, בין העצמי לאדמה שממנה הוא צומח.