זרקור מתערוכת אדמה: לוריין תארי

לוריין תארי היא אמנית ילידת סקוטלנד שהפכה את מושב שדה ניצן לביתה. היא הגיעה לישראל כמתנדבת בגיל 18 והפכה רשמית לעולה חדשה בגיל 24. לאורך השנים ניהלו לוריין ובעלה חווה שגידלה פרחים ואננסים, ובהמשך שימשה עוזרת לנספחת התרבות בזימבבואה. לוריין מצאה את דרכה האמנותית בסטודיו בכפר עזה והמשיכה את לימודיה במכללת ספיר. לאחר מכן ניהלה את "הגילדה" — גילדת אמנים באזור אשכול — וחיזקה את הקשר בין אמנים לקהילה. כיום היא מתמקדת בקדרות ככלי לריפוי והתבוננות, לצד הליכות ארוכות בטבע. היא אם לשלושה, ויצירתה נטועה עמוק בנוף, באדמה ובזיכרון. לתערוכה זו מציגה לוריין שלושה עבודות טעונות רגש, שנוצרו בתקופות שונות במסע האמנותי שלה. "שחר חדש" (2022) היא ציור שמן של קרקעית יער בגוונים כהים, כשציפור קטנה מסתתרת בפינה. היצירה צוירה לפני אירועי 7 באוקטובר, והיא מאפשרת מגוון פרשנויות — וגם לוריין עצמה שינתה את שמה לאורך השנים כדי לשקף את המציאות המשתנה. לאחר 7 באוקטובר לוריין מצאה את עצמה חסומה לחלוטין. אף שהקדישה את זמנה לניהול סדנאות קדרות עבור אחרים שנפגעו מהמתקפה, קולה האמנותי שלה עצמו נדם. רק במפגשי האמנים המשותפים שלנו החלה להרגיש שהחסימה מתרופפת. לאט לאט חזרה ליצור, כשהיא מעבירה את כאבה ואת חוסנה אל עבודות חדשות שכעת מוצגות בתערוכה. "תחייה מן החורבן" (2025) היא אחת מאותן יצירות חדשות — ציור שמן המזכיר בו־זמנית צמח דרדר וענפים של לב פועם, כשמשפחה ניצבת במרכזו על רקע אדום עז. צורתו מרמזת על נדודים, חורבן, עקירה ושבריריות, ובמקביל על הדופק העיקש של החיים. "דמעות אם האדמה" (2025) היא יצירת קדרות שבה האדמה עצמה מקבלת דמות אימהית. היצירה מציגה את החטופים מתחת לפני הקרקע, אך האדמה המקיפה אותם היא גם גופה של אם־האדמה — מתאבלת, מחזיקה, ומעידה. לשלוש היצירות היו במקור שמות קשים בהרבה. לוריין בחרה לשנותם לאחר שדווח על שחרור החטופים החיים, ממש בסמוך לפתיחת התערוכה. בחירה זו — קטנה, שקטה ורבת משמעות — משקפת את אמונתה המתמשכת בהתחדשות, בכבוד ובקדושת החיים. יחדיו, עבודותיה של לוריין חושפות אמנית שמקשיבה לעומק לאדמה, שהופכת כאב ליצירה, ושידיה מעצבות לא רק חימר וצבע — אלא גם נתיבים של ריפוי.