זרקור מתערוכת אדמה: איה חיה אלטמן

איה חיה אלטמן היא אמנית רב־תחומית, צלמת ופעילה חברתית, שעבודתה מחברת בין גוף, זיכרון וזהות לבין הנופים הטעונים של אזור הדרום שבו היא חיה. את לימודיה האקדמיים החלה בגיל 40, בתקופת ההחלמה מסרטן שד מתקדם. איה מתארת את התקופה הזאת כאירוע של התעוררות, השבה של הקול לאחר שנים של השתקה. הפרקטיקה האמנותית שלה עוסקת בנראות הגוף, מחלה, ייצוג נשי, תורשה גנטית והיסטוריה תרבותית. בת לאב ניצול שואה מפולין ולאם שנולדה במרוקו ונעקרה מביתה באישון לילה והובאה לישראל ללא הוריה, איה פיתחה גוף עבודות מרשים סביב מה שהיא מכנה “גנטיקה תרבותית”; נקודת המפגש בין שושלת, טראומה והגוף ככלי קיבול לזיכרון. בתערוכת אדמה מציגה איה ארבעה צילומי פורמט רחב המודפסים על נייר אמנות. יחד, הם משקפים חקירה עמוקה של הגנה, פגיעוּת, מורשת ושבריריות החיים במרחבי הספר של גבול הדרום. "מרחב מוגן" (2024) צולם בתוך חממה מכוסה ביריעות פלסטיק. הצילום הלירי יוצר השטחה של העולם הטבעי לכדי צלליות עדינות: עשבים הסרוקים כמשיחות דיו על המשטח השקוף־למחצה, מוארים באור השמש בעדינות מאחור. התוצאה מזכירה מסך יפני, מינימליסטי, מדיטטיבי וכמעט מצויר ביד. אבל הכותרת, “מרחב מוגן”, מטלטלת את השלווה: בישראל, מרחב מוגן הוא חדר ביטחון שנועד לעמוד בפני ירי רקטות. כאישה החיה בדרום, איה מכירה היטב את חללי הבטון המחוזקים הללו. הדימוי העדין שיצרה מהדהד שאלה על מהות הביטחון במקום שבו עצם הרעיון של הגנה נמצא תמיד בסימן שאלה. "חורף מדברי" (2024) הוא תקריב כואב של אדמה חרוכה. הצילום מתמודד עם תוצאותיו של בלון תבערה; אחד האיומים החוזרים על יישובי עוטף עזה. השרפה המצולמת כאן פרצה קילומטרים מהגבול, נסחפה ברוחות החורף ואיימה על משפחה שלמה עד שהכוחות הגיעו ברגע האחרון. הקומפוזיציה של איה יפה ומכאיבה בעת ובעונה אחת: אדמה מפוחמת כגחלים בקדמת הפריים ושיחים שרופים במרכזו יוצרים עדות אילמת לנוף שנצרב באלימות. זוהי תזכורת חדה לשבריריות החיים ביישובי הדרום, שקולותיהם נשמעים לעיתים רחוקות בשיח הארצי. "זהרה" (2024) ו"תמונות רבות באחת – מתוך הסרט 'THE FOUR'" (2025), נולדו מתוך פרויקט “הגנטיקה התרבותית” של איה. זהרה הוא צילום סטילס שנוצר במהלך צילומי הסרט הקצר "הארבע" (4 FOUR) ואילו תמונות רבות באחת הוא דימוי חדש הבנוי ממספר פריימים מהסרט. בפרויקט זה איה מבקשת לקשור יחד ארבע נשים שמעצבות את זהותה: את עצמה, את אמה חנה, את סבתה מצד האם זהרה, ואת סבתה מצד האב חיה. דרך העמדתן יחד היא יוצרת מפגש סמלי; אקט של זיכרון שמאפשר לסיפוריהן, לטראומותיהן ולמורשתן להיפגש. הסרט צולם בתוך חממה, חלל שאיה בחרה לאחר שסיירה בחממות החקלאיות הסמוכות לביתה. סדר השורות, המרחבים הסגורים והחוטים המתוחים הזכירו לה את דימויי המשרפות באירופה, במיוחד את “החממות התחתונות” שבהן האדמה עוברת חיטוי מתחת לפלסטיק עבה וחוטים תלויים כקווים מתוחים. הפרקטיקה של אלטמן מתקיימת במפגש בין היסטוריה אישית לנרטיב קולקטיבי. הצילומים שהיא מציגה בתערוכת אדמה חושפים אמנית המתרגמת טראומה, שורשים, מחלה ומתח של חיים בספר—לתוך דימויים של יופי עז ועומק רגשי. בין אם היא מתמודדת עם אדמה חרוכה, זיכרון בין־דורי או אשליית הביטחון, עבודתה של איה מזמינה את הצופים לבחון כיצד הגוף נושא היסטוריה—גנטית, תרבותית וגאוגרפית—וכיצד האמנות יכולה להפוך את המשא הזה למרחב של נראות, חיבור ועמידות.