זרקור מתערוכת אדמה: יוכי דיין

יוכי דיין, בת 80, גרה במושב דקל מראשיתו (1982), לאחר פינוי מהעיר ימית. בעלת תואר ראשון בכלכלה חקלאית ותואר דוקטור בספרות השוואתית. לימדה וחינכה שנים רבות — תחילה בתיכון קבוצת יבנה, ובהמשך בבארי ובמועצה האזורית אשכול. אמנית טקסטיל המשלבת בעבודותיה טכניקות רבות: חיתוך וחיבור בדים במכונת תפירה, אפליקציה, צביעת בדים, רקמה ביד, אוריגמי מבד ותפירה חופשית במכונה. עבודותיה נושאות איכות פיזית המעוררת רצון לגעת ולהתקרב אליהן, כאילו היו חפצי בית מוכרים. העבודות של יוכי מזמינות את הצופה לגעת, להרגיש, ולהתבונן מקרוב. ואכן, רבות מהן מזכירות שמיכת טלאים מסורתית — עדינה אך עוצמתית, אישית אך אוניברסלית. יוכי מצליחה להרים מלאכת נשים מסורתית זו, שבדרך כלל אינה זוכה למעמד אמנותי מלא, לרמת אמנות גבוהה ומרגשת בזכות ידה הבטוחה והמיומנת והעומק הרגשי של כל יצירה. יוכי מעורה בהתפתחותה ושגשוגה של התרבות הישראלית על כל המורכבות שבה. כתושבת העוטף איבדה חברים, שכנים ותלמידים באירועי השבעה באוקטובר, והייתה עדה להרס המירקם האנושי והתרבותי וחוויה זו משתקפת בעבודותיה. היצירה "והיה העקוב למישור" נעשתה כעשור לפני המלחמה והיא מתארת את הקמת החלוציות ואת פיתוח האזור מדיונות חול למשקים חקלאיים פוריים. מאז המלחמה רבים רואים ביצירתה זו תיאור של הכאוס וההרס בצד תקווה לתקומה, משמעות חדשה שנוספה ליצירה. ביצירה "הלם הדממה" היא מביעה את ההלם והדממה שמלווים את צילומי הסטיל של בארי אחרי האובדן. העבודה מוקדשת לילדי הקיבוץ הרכים שתומתם חוללה והם אינם עוד. עמודי היסוד האיתנים של האידיאולוגיה הקיבוצית מתחברים יחד ויוצרים את המילה 'טבח' ומחלקים את העבודה למרחבים קטנים, המזכירים חצר פרטית או פינה בקיבוץ. במבט מקרוב תגלו את סימני האובדן. בסדרה "מה קרה לשמלת השבת של חנה’לה?" שואבת יוכי השראה מהסיפור הנודע המתמקד בעשיית חסד ובחיבור התרבותי שלו ליהדות. בסידרה אנו רואים רק את השמלה — לא את הילדה — דבר שמעורר תהייה על גורלה. בהדרגה מוכתמת השמלה ומהדהדת את גורלן של האימהות בארץ הזו. בתמונה האחרונה תלויה השמלה על קולב לאחר מות האם. אומנותה של יוכי מהדהדת את הסיפור הישראלי – רוך, כאב, חוסן ואמונה – חוט ועוד חוט, שכבה אחר שכבה של החיים.